בהם התפשטו בחדר ההתפשטות
על הקירות היו תלויים ווים
ועל כל וו מספר.
ומתחת ספסלי עץ
כדי שאנשים יוכלו לשבת
"בנוחות רבה יותר" הם אמרו.
על העמודים היו תלויים
שלטים בכל השפות
היי נקי!

המוות בגז נמשך
בין עשר דקות לחמש עשרה,
הרגע הנורא היה:
פתיחת תאי הגזים.
מראה מבעית!!
אנשים לחוצים זה לזה
כאילו היו בזלת – אבן קשה!
איך הם נפלו החוצה מתוך תאי הגזים ?!
כמה פעמים ראיתי את זה,
וכל פעם זה היה קשה מכל.
לזה לא מתרגלים
זה בלתי אפשרי
זה בלתי אפשרי.

(פִילִיפּ מוֹלָר – ניצול)

אוצר יקר...שמרו יהודי הולנד –– ספרי תורה זעירים. יהודים אלה הגיעו ברבבותיהם, ועתה לא שרדו מהם אלא מאות מספר. אך הללו שמרו מסורת אבות בעקשנות אפילו במאידאנק.
לא אשכח לעולם בחור צעיר  מהולאנד שלא יכול היה להשלים עם גזיזת גילוי הראש. הוא השיג לו כיפה קטנה וחבשה לראשו. בשעות התרגולים האכזריים ביותר היה מהדק כיפתו לאזניו בחוטים דקים. עתים הרגיש בכך אחד המשגיחים והפליא מכותיו. בדומה לו נהגו רוב היהודים בני ארצו. קשה לכתוב מתוך שלוות דעת על שני הולאנדים, שהשיגו בדרכים נעלמות ספר-תנ"ך ומדי יום ביומו, בצאתם לעבודה, נדחקו לעומק השורות והיו מהלכים וקוראים בלחש מתוך הספר. סופר לי, שהללו מצאו במשרפה כמה "ספרים" והטמינם במקום סתר, שהיה ידוע להם בלבד. ראשי הבלוקים נלאו מלהכותם על קשיות ערפם והיו מעלימים עין בראותם אחד מהם בלילות, לאורה הזעום של הלבנה, כובש עיניו בדפים הקטנים ומקושש בהם כל אות מטושטשת. לא אחת ניסיתי לקשור איתם שיחה ולהעיר את לבם על הסכנה במעשיהם. אך הם הקשיבו דומם, בחשד, ופרשו והלכו להם מחרישים. מספרם פחת והלך, אך שרידיהם המעטים עמדו בעקשנות בכל מיני יסורים, ובלבד שיוכלו לקרוא פרק בתנ"ך. מאושרים היו בעיני, אנשים היודעים שימיהם ספורים ולפיכך אינם מניחים לבהלת הרעב לעקור מלבם את רגשות האדם האחרונים ולהשיחם מחשבון הנפש של יום הדין.
בימים אלו של חרדה וקדחת ציפייה, קרני המקרה והייתי שכנם לשורה של השנים האוחזים בתנ"ך. נמלכו ביניהם בלחישה, כיצד יצילו את ה"ספרים" לכשנילקח כולנו.

(מ' שטריגלר, נרות שאוכלו, הוצאת עם עובד)

היא חיכתה לי שם במורד הדרך
ידעה שאבוא אליה
אחוש אותה בכל חושי
את אימי היפה והצעירה.

היא חיכתה לי במורד הדרך של מאידנק
מול הצריף "דזינפקציה והמשרפה"
הגעתי ממרחקים מופלגים כעבור ארבעים שנה
והיא עמדה כאן - כמו אז
למרות מותה
כמו ביום הפרידה ההוא:
שחרחורת, קטנה
תלתל ארוך מעל מצחה
גלגל שערותיה עוטר את ראשה
לחיים אדומות
עיניים גדולות מחוסר שינה
שיניה לבנות כפנינים נחשפות בחיוך
הנהדר שעלי האדמות
חיוך של אם המתאמצת להרגיע ילדתה
מול תא הגז ותנור המשרפה
מעיל צמר מבד פפיטה רחב מכסה את גופה
וגם אותי היא מקפלת בתוכו כדי
לשתול בתופת, ברגע שלפני האחרון
כוח החום האנושי. זיק בהירות או תקווה -
כאן, במקום שהיציאה ממנו
היא רק בתור עשן דרך ערובה…
הגעתי מארץ אחרת
כאישה מבוגרת וכאותה ילדה שהייתי אז
והיא כה אהבה, כה חרדה לגורלה !


הלינה בירנבאום :
"הייתי בת עשר בפרוץ המלחמה בספטמבר 1939, ובת שלוש עשרה, כשנלקחתי לאושוויץ-בירקנאו אחרי הוצאה מתא הגז במיידנק, כיון שבמקרה היה חסר הגז לגרמנים אותו לילה.

אימא לימדה אותי בגיטו ורשה בזמן החטיפות לגירוש להגיד, שאני בת שבע עשרה, מפני שילדים יהודים, זקנים וחולים לא מכניסים למחנות – הם שולחים אותם ישר לתאי הגז ולקרמטוריום לשרפה. ניצלתי בנס מארבעה מחנות מוות. כל משפחתי, להוציא אח אחד, הושמדה בתאי הגז של טרבלינקה, מיידנק ואושוויץ.

בתת זרועי חרוט מספר קעקוע – תעודת זהות של אושוויץ... עד היום שום סיפרה לא טושטשה בו וכך גם אף פירור של זכרון מהשנים בהן הרוע השטני הכל יכול התפשט ושלט בלעדית.

בכל השנים האלה מאז שחרורי אני לא מפסיקה לספר על מה שהתנסיתי שם ולמה שהייתי עדה. בכל שנות חיי אני נושאת בי תמונת קרובי שהושמדו, אמי, אבי, אחי, אשת אחי וחברי לגורל בגיטו ובמחנות, את סבלותיהם הבלתי אנושיים והמוות. הם טבועים בנשמתי כמו מספר הקעקוע הזה החרוט בתת זרועי. "